6 לאוקטובר
סיפורו של מנשה אליאס
מפקד הנגמ"ש שלנו היה אליו מזרחי, איתנו בצוות היו גדעון הולנד ויהודה וויס ומשה דיין החימושניק. את שמותיהם של האחרים איני זוכר. הייתה לנו תקלה בקשר והמ"פ כרשני הנחה את אליו שניצמד אליו עד שתמצא דרך לפתור את הבעיה. אחזתי בסידור והתפללתי תפילת מנחה של יום הכיפורים. מטוסים סורים תקפו את איזור נפאח כולו ולאחר מכן החלה הפגזה כבדה ושריפות קוצים התחילו להשתולל מסביב. כל אותו הזמן עמדנו בתא הלחימה, כל אחד בהתאם לתפקידו. בסביבות השעה ארבע כשעתיים לאחר תחילת המלחמה נפל פגז ארטילריה קרוב מאוד לנגמש. כתואה מהתפוצצות הפגז עפו רסיסים אל תוך הנגמ"ש ותוך שניות אני זוכר שהנגמ"ש מתמלא בדם. נפגענו שלושה לחמים בתא הלחימה, לוחם אינני זוכר את שמו, משה דיין החימושניק ואני. הפגיעות בשלושתנו היו קשות, כולן בפלג הגוף העליון ובראש. רסיס חדר לצוארי מצד ימין וחד לעמוד השדרה. נפלתי את תוך הנגמ"ש ופרץ דם זרם מצווארי. לא יכולתי לזוז, ניסיתי לחבוש את עצמי, אך ידי הימנית היתה משותקת וכל בגדי מלאים בדם. גדעון הולנד סתם את החור בצווארי ועצר את שטף הדם וכך הציל את חיי. פינו אותנו אל התאג"ד בנפח , אשר היה מלא בפצועים והרוגים. פינו אותי לבית החולים בצפת ובבוקר ראיתי את יוס אלדר, המג"ד במיטה הסמוכה אלי. לקראת הצהרים יוס ברח מבית החולים וחזר אל המלחמה. על פציעתי הודעתי להורי רק לאחר שבועיים. בתקופת הטיפולים בבית החולים הגיעו אלינו הידיעות על הקרב בבוקעתה ועל שמות הנופלים. ידיעות אלו גרמו לי זעזוע רב. מאז, בכל יום זיכרון אני מזכיר את שמות הנופלים ואומר פרקי תהילים לעילוי נשמותיהם הטהורות. יהי זכרם ברוך !!! למרות שהרופאים המליצו על שיחרורי מהצבא, סרבתי להשתחרר ולאחר תקופת השיקום בפסח חזרתי לפלוגה והצטרפתי לחברה בחרמון. לאחר כניסת הסכם ההפרדה לתוקפו חזרתי עם החברה לחטיבה והשתחררתי. בספר נערים בסיירת אין התייחסות לפגיעה בנגמ"ש שלנו ביומה הראשון למלחמה ושמות הפצועים אינם מוזכרים. הקמת האתר ואיזכור סיפור הפציעה שלנו בתחילת המלחמה יש בהם תיקון היסטורי למעננו ולמען ילדינו. (מכתב שכתב מנשה אליאס אל מקסים שושני, עם תחילת העבודה על האתר).
(נגמ"ש גרוף) מעל תל אבו נידה הגיחו שני מטוסי סוחוי 9 צבועים בצבעי הסוואה. שניה או שתיים לאחר מכן נראו פצצות אליפטיות מחודדות מסתחררות לעבר הקרקע ונשמעו הדי התפוצצויות. אנחנו היינו כבר בדרכנו על הכביש לכיוון מרום גולן. על דרכי העפר לצד הכביש נע טור טנקי שו"ט של גדוד 77 לכיוון גבעת הבוסטר שבין קונייטרה והחרמונית. אחד ממטוסי הסוחוי עבר בגובה נמוך מעלינו. כמו שמתואר ברבים מהמפגשים האלו ראיתי לטייס את הלבן בעיניים. דרכתי את המקלעון ויריתי צרור לעבר המטוס ללא פקודה. אש ארטילריה מפוזרת נחתה סביבנו, כמו מכינה אותנו לבאות. עצרנו מאות מטרים מצומת הכביש לכיוון מסעדה עם הכביש הממשיך מזרחה אל תעלת הנ"ט ולחאן ארנבה. ממש עם עצירתנו חלפה מעלינו רביעיית סקייהוקים. שניים מהם חטפו טילים והסתחררו אל הקרקע, אחד מהף התפוצץ מאות מטרים בודדות מצפון לנו. הארטילריה הצטופפה מסביבנו. ממש ממש מעל לנגמ"ש חלפו בזמזום קליעי הח"ש שירו הטנקים הסורים. את הזמן עד לחשכה העברנו בהמתנה לפקודות כשהדי הקרב אשר התרחש ככשני ק"מ מזרחה מאיתנו נשמעים בברור. רשת הקשר החטיבתית הייתה עמוסה בדיווחים. מאוחר בלילה נשלחנו לאיזור מדרום לקונייטרה והגענו לשדה הקרב בו פלוגת טייגר בפיקודו של מאיר זמיר עצרה חטיבת שריון סורית. הגענו לשם דקות ספרות לאחר סיום הקרב כאשר טנקים סורים בוערים מסביבנו ומנגמ"שי ה BTR הסורים הפגועים נשמעות נסיונות הקריאה של המפקדים המנסים ליצור איתם קשר. מפגש ראשון שלנו עם גופות השרועות בכלים הסורים ומסביבם. (רשם: מקסים שושני)