סרן איציק (יצחק) מבורך

פרטים ביוגרפיים

דרגה : סרן

נולד : ד' באייר תשי"ב, 29.4.1952

שמות הורים ואחים : שושנה ובנימין, ו-2 אחיות.

גר : באר שבע 

בית ספר : תיכון מקיף ג'

נפל : י"ג בתשרי תשל"ד, 9.10.1973

הנצחה : צילומים, בי"כ לעולי תורכיה בב"ש על שמו, שם ההורים תרמו תיבת תפילה ושיפוץ היכל הקודש סרט לזכר האב בו מסופר גם על איציק.

אות גבורה : עיטור העוז

ספורי משפחה

• "אני בן יחיד"

איציק, כפי שקראו לו בני משפחתו וחבריו, היה בן למשפחה דתית והלך בדרכי אביו. היה בבת עינו של אביו. כדברי אביו : "בחור חמד, גבה קומה, יפה תואר וטוב לב". מגיל שלוש ועד יום נפילתו נלווה אל אביו כשהלך לבית הכנסת. הוא היה מסור ביותר לבית ולמשפחה. תמיד שמר וקיים את הפסוק : "כבד את אביך ואת אמך" ולא פעם ויתר על ההנאות האישיות שלו כדי לא לפגוע בכבוד אביו ואמו. בינו ובין אביו נרקמו יחסי חברות אמיצים, הנוצרים בין שני בני אדם האוהבים ומבינים זה את זה. בשל תפקידו הצבאי היה מגיע הביתה לחופשת השבת עייף ורצוץ ואף על פי כן היה מתלווה לאביו לבית הכנסת. את פגישותיו עם חבריו היה מתכנן לשעות שלאחר צאת השבת כדי לברך את ברכת ההבדלה בחוג המשפחה.  את חופשותיו בצבא תכנן כך, שיוכל לבלות בקרב בני משפחתו במשך השבת.

לפני גיוסו רואיין לעיתון בית הספר בנוגע לשירות : "ההרגשה בבית ? תבין , אני בן יחיד. אבא טוען שהוא סומך עליי שאדע להחליט לאן ללכת. אמא מנסה לשכנע שלא אתנדב. אחד החששות הנוספים שלי – כיצד ירגישו הורי כשאני לא אהיה. אמי אמרה לי פעם : לך תהיה הרגשה שונה, פעם תפחד, פעם לא תפחד, אני כל הזמן אפחד". 

• תלמיד חרוץ ומוצלח

איציק סיים את לימודיו היסודיים בבית-ספר יסודי בבאר-שבע, ואחרי-כן המשיך וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר המקיף ג' בבאר שבע, במגמה הריאלית. הוא היה תלמיד שהקדיש את כל זמנו ללימודים, התמסר ללמידה והתייחס לחומר במלוא הרצינות. עצם הלימוד עניין אותו תמיד. לכן, כדי לעודד גם את חבריו ללמוד, היה מוכן לסייע לכל מי שנזקק לעזרה והפך כתובת קבועה לעזרה ולבירור שאלות.

בפגישות הוריו עם מחנכיו ומוריו בתקופת לימודיו בבתי הספר לא היו שוהים "יותר מחמש דקות" במחיצתם. כל מוריו ומחנכיו חזרו על אותן מילים : "יצחק תלמיד טוב, תלמיד חרוץ ומוצלח".

סמוך לתום שירות החובה שלו ניסו רבים לשכנעו שימשיך לשרת בתנאי קבע, אולם הוא סירב והעדיף לצאת לחיים האזרחיים ולהגשים את שאיפתו - ללמוד מתמטיקה שימושית.

• "לתת את המקסימום שאני מסוגל לתת"

כשהיה ילד העדיף איציק לשחק לבדו על פני יציאה למשחק עם חברים. הוא לא התקשר אל כל אדם, אלא בחר את חבריו בקפידה. משמצא חבר לפי רוחו - היה נוצר ביניהם קשר עמוק ביותר. יחד עם זאת בלט איציק בחברה, לא כל כך בשל פעילותו, אלא דווקא בזכות צניעותו והיותו נחבא אל הכלים. הצניעות והעזרה לזולת הנחו אותו בדרך חייו: תמיד חיפש דרכים לתת ולהעניק, ועשה זאת מתוך הבנה, ושלא על מנת לקבל פרס. איציק היה נער סגור ומופנם, ולא שיתף זרים בבעיותיו ואפילו בתקוותיו ובחלומותיו. המאמץ הגופני היה קשה לו תמיד, אולם הוא התגבר הודות לכוח הרצון העז שלו. תמיד שאף להיות "בסדר", בכל מצב; לבחור בדרך הנכונה וללכת בה קדימה.

איציק התבטא לפני גיוסו : "אני חושב יותר על הרוגים ופצועים. אני מוכן לתרום עד הסוף, לתת את המקסימום שאני מסוגל לתת, אך מצד שני אני מנסה למצוא דרכים צדדיות, כמו עתודה למשל. אלך לסיירת, אם לא אתאים ארד בשלב, אבקש משהו קרבי נוסף, אבל תמיד להשאר במקסימום שאני מסוגל לתת. לא פעם אני מסתכל על תמונה של בחור שנפל, מסתכל 5 דקות ולא מפסיק".

סיפור קרוב משפחתו, שלמה מבורך  :

ירי הארטילריה ומטח הפגזים, אף לרגע לא פסק.

צפצוף מכשיר ומתוכו בוקע הקול "נפגענו חזק" !

חיש מהר, את הפיקוד על חייליו הסמ"פ נטל.

קרא לסיירים ופקד, הגיעה העת, נפעל !

מתן תדריך, לפצול הכוח ותקיפה בתנועה אגפית.

בוטח ושלו, נשא את קולו ואת לב הלוחמים הרטיט.

וכך, יצא לפעולת החילוץ, מפקדם וחבריהם לכודים, פצועים.

רק לו אצה הדרך, לפרוץ קדימה, להציל את הנותרים, חייבים !

כתשעה חיילים בפיקודו, יצאו לדרך ממנה לא שבו עוד.

ספורי חברים

• אחד הקצינים המצטיינים שבפלוגה

יצחק גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1970 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס לסיירי שריון, בקורס לנהגים, ובקורס למש"קי סיור שריון, נמצא ראוי להיות קצין, ונשלח לקורס קציני חי"ר. משהשלים את הקורס בהצלחה נשלח לקורס קציני סיור ואחר כך הוצב ביחידה בתפקיד מ"מ סיור. איציק היה מהקצינים הותיקים בפלוגה והמצטיין שבהם. בתקופת עבודתו עם מחלקה 2 היתה זו המחלקה הטובה שבפלוגה. כעבור זמן מונה לתפקיד סגן מפקד פלוגה. יחסו לצבא היה רציני ביותר והוא ניסה לתרום לו את המקסימום שיכול להעניק. הוא היה אדם ומפקד בעל עקרונות ברורים ותפיסה צבאית מקיפה.

איציק גם לא היה מהקצינים המשקיפים על ביצועי החניכים שלהם עם ידיים שלובות. הוא היה מבצע הכל יחד איתם ומשמש דוגמה אישית. הדוגמה שנתן היתה מעולה. הוא עצמו היה חייל מצטיין. על אף צעדיו הקטנים היה רץ הכי מהר, צועד בקצב רצחני, צלף סוג א', לוחם בעל כושר מדהים. בקוניטרה, עוד לפני המלחמה, ניהל איציק תרגיל מחלקה בלחימה בשטח בנוי עם אש של מ"גים בשני צידי הרחוב. הוא חילק פקודות לשני הצדדים, ותוך כדי כך נתן דוגמה של חייל, כשהוא רץ בקלילות מחלון לחלון ומנצל כל מסתור בקירות. את כל הפרטים הקטנים שלימד קודם בתיאוריה, יישם בשלמות בתרגיל שהדגים לחניכיו. שיעוריו ותרגוליו המדויקים והבהירים יכלו להיכתב בספר תורת הלחימה.

• "כשתרגישו את העצמות כואבות בכתף..."

כל מה שעשה – עשה מתוך הכרה, במחשבה תחילה. הוא לא היה מהקצינים המתפרצים, הפועלים מתוך אימפולס, בלהט הרגע והמצב. הוא היה קצין חושב ושקול, וכל מעשיו, גם אלו שנראו מחמירים וקשים ללא צורך, נעשו כדי להכין את חייליו לרגע הקשה ביותר. באחד מתרגילי הפשיטות נערך גם תרגיל של סחיבת אלונקות. אחד החניכים פיגר ועשה בעיות. איציק התמלא חימה, אך לא אמר דבר. הוא לא כעס על החייל שהתרשל כמו על האפשרות שדבר כזה יקרה לחייל במחלקתו. אחרי שהסתיים המסע הטיף מוסר לכולם. הוא דיבר על מסעי אלונקות אמיתיים שיכולים להתרחש במציאות. סיפר שהוא עצמו השתתף בפשיטה בשטח אויב שממנו צריך היה להוציא פצועים במהירות.

איציק מבורך היה מחנך. ידע להקנות לחיילים את הערכים שהאמין בהם, תוך כדי עבודה שגרתית ועל-ידי פיתוח מערכת יחסים מלאה ואמון הדדי.

אחרי מסע האלונקות הראשון אמר להם : "מסע אלונקות זה דבר קשה. אתם לא  מורגלים בו, אבל כשתגיעו לשלב שאין מחליפים כשאתה עושה "פסססס" (סימן החלפה), כשאף אחד לא יבוא במקומכם, כשתרגישו את העצמות כואבות בכתף ותמשיכו בכל זאת, רק אז תתחשלו ותתרגלו וזה יהיה קל לכם". ואמנם אחרי כמה מסעות הגיעה מחלקתו לקצב ולרמה שאיציק שאף אליהם.

• לעולם לא קד"ר...

גם כשהיה מחמיר עם חייליו, היה מסביר להם תמיד את הנימוק להחלטותיו, כדי לשכנעם בצדקתו. הוא לא העניש ללא סיבה. לכל עונש היה הסבר וכל עונש היה במידה וביחס למקרה שעליו הוא ניתן. במסדרים לא היה מדקדק בקטנות. על כלי התפירה או על היתדות היה עובר, אבל על הנשק ועל כלי הרכב לא היה מוותר. עונשיו היו לנקות עוד מקלעון או עוד מקלע. איציק היה עורך מסדר נוסף, אך לעולם לא קד"ר (קידום דרך הרגלים) בתור עונש.  הוא שנא שקר והעניש קשות חיילים ששיקרו לו.

• אנשיו היו מוכנים ללכת אחריו בעיניים עצומות

זהו קצין מוערך בפי פיקודיו. מתארים אותו כאדם מאוד רציני ויסודי שהתייחס מאוד ברצינות לחיילים ולמפקדים.

שום עבודה לא היתה פחותת ערך בעיניו. הוא לא היה רק נאה דורש - אלא גם נאה מקיים. למרות שהיה קצין, עסק בכל עבודה שנדרשה, כגון שמירת הסדר והניקיון ובדיקת ציוד והכנתו. המעמד לא הפריע לו לקחת צבע ומברשת ולצבוע חביות. הוא לא ידע עייפות. כסגן מפקד הפלוגה היה איציק מסתובב בשטח עד השעות הקטנות של הלילה, כשהכל כבר ישנו מזמן, מנקה, מסדר, דואג ליום המחר, בודק אם האוכל מוכן, אם הציוד תקין.

איציק היה גבוה, ממושקף ועשה בתחילה רושם על חייליו כאדם קשוח, קפדן, חסר חוש הומור. רק במשך הזמן התגלו בו הצדדים האחרים, האנושיים. היה דואג ללא גבול לחייליו כמו אם. היה זוכר את בעיותיו של כל אחד ואומר מילה טובה כשצריך. ברגעים אלה היה מתגלה הבחור הרגיש, האנושי. חניכיו למדו לאהוב ולהעריץ אותו בדרך הקשה, ואז מחמאה מפיו, חיוך שלו, היו בשבילם התגשמות כל הציפיות.  זהו מפקד שרכש את אהבת כל חייליו בשל נסיונו הרב, בשל מאמציו להקל תמיד, לעזור, לעשות הכל בשביל כולם. הוא קנה את עולמו במלחמה וכך "גילו את פניו האחרות" לאחר שיחה עם יאנוש בן גל – דיבר על הקושי בהשגת עוד מזון.

• כשנתקל בטנק סורי לא ברח

לפני העליה לרמה, ערב יום הכיפורים, עבד איציק כמטורף ; דאג להכנת הכלים, לתחמושת ולציוד, ואמנם הפלוגה עלתה מוכנה ומצוידת היטב למלחמה. ביום 6 באוקטובר 1973 קיבל סרן יצחק מבורך ז"ל פקודה לעמוד עם נגמ"ש מדרום לתל-פארס שברמה הסורית. בשנה 18:00 קיבל פקודה להצטרף לשאר הפלוגה. בדרכו חזרה, בשעות החשכה, גילה לפתע שטנק סורי מצודד אליו את התותח. כתב אחד הלוחמים : "במלחמה ראינו אותו זקוף בצריח, פניו שחורים מפיח ומאבק, לוחם באומץ, עם ראש ולא רץ סתם. עירני ונמרץ על אף חוסר השינה. כשנתקל בטנק סורי לא ברח, אלא עמד באומץ והשבית את הטנק בירי מאפס חמש". בלי לאבד את עשתונותיו פגע בטנק, חילץ את הנגמ"ש, ואף הספיק להזהיר את שאר הנגמ"שים שנעו בציר.

ביום 9 באוקטובר 1973, בבוקעתה, נכנסה הפלוגה למארב של קומנדו סורי. סרן יצחק מבורך ז"ל ארגן מהר כוח-חילוץ ונכנס לסייע בלחימה ולפנות נפגעים. הוא נכנס ראשון לשטח, והרחיק לנסוע יותר מכל האחרים. הוא טיהר את התעלות, הרג בסורים. לאחר שכיתתו נפגעה פעמים-מספר המשיך להילחם ברגל, כשהוא מארגן ומטפל בחייליו הפצועים ואוסף את ההרוגים. איציק נפגע והמשיך להילחם עד שהנגמ"ש על כל לוחמיו עלה באש כתוצאה מפגיעת נ"ט נוספת של הסורים.

כעבור חודש נמסרה למשפחתו הודעה שהוא נעדר. רק לאחר כשבועיים של חרדות ותקוות, נמסר שאיציק נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע.