סמל דני פרימור

פרטים ביוגרפיים

דרגה : סמל

נולד : כ"א באדר א' תשי"ד, 24.2.1954

שמות הורים ואח : צילה ופליקס, ניצן.

גר : תל אביב 

בית ספר : גמנסיה "הרצליה"

נפל : י"ג בתשרי תשל"ד, 9.10.1973

הנצחה : צילומים וערב לזכרו בחברת המשפחה והידידים.

ספורי משפחה

• נפש פיוטית

דני סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "ארנון" ומשם עבר לגימנסיה "הרצליה", למגמה ביולוגית, לשם היה נוסע עם טוסטוס. הוא סיים את הגימנסיה בשנת 1972, מחזור ס'. דני היה יפה תואר, גבוה, מנומס, תלמיד חרוץ ומשתדל להגיע להישגים. דני היה מוכן תמיד לעזור לזולת, בבית הספר, בחברה. להטות אוזן לבעיותיהם של חבריו, לעודד ולסייע להם ככל יכולתו.

אהב מאוד אמנות, הרבה לבקר בתיאטרון ובקולנוע. קרא ספרים וחיבב ספורט, כדורסל, שחייה וטניס. קיננה בו נפש פיוטית. "הרי בשבילך לכתוב על כל נושא שבעולם היה דבר של מה בכך", מספרים הוריו "תוך דקות ספורות יכולת להעלות על הנייר רעיונות שונים ומסוגננים בבהירות ולענין. כל חיבור שכתבת עוד בילדותך, בבית הספר העממי, זכור לנו". הוא היה עדין נפש, ביישן, רומנטי והרבה לכתוב שירים. הרומנטיקה באה לידי ביטוי ביצירותיו. ניגן על פסנתר וגיטרה. היה לו כושר התמדה ויכולת לשבת שעות ולהתמסר לנגינה. בכפר,במרפסת, אצל דודתו  דני ישב ליד הפסנתר וניגן. סבא היה הופך את דפי התוים, מפזם את המנגינה ומתמוגג מנחת.  ניגן כשהגיע לחופשות. דני העריץ אץ מתי כספי ואלי גרוניך. ידע כל מנגינה המושמעת ברדיו, הכיר כל צליל. כה אהב מוסיקה".

• קשור למשפחתו

מספרים הוריו :"דני אהב לשתף אותנו בכל חוויותיו. כה אהב לגרום לנו נחת. תמיד התייעץ עמנו ושאל לדעתנו. אף פעם לא בא בדרישות, אלא שאל אם אפשר לקבל. בכל רצה להגיע להישגים טובים. היה קשור מאוד למשפחה ולעיתים תכופות גברו הגעגועים, ואז היה מטלפן הביתה ומבקש שנבוא לבקר אותו ו"שתביאו את רותי" חברתו האהובה.

בתחילה היה חבר קטן למשחקים, מקור לסקרנות, עם פטפוטים וחוכמות ונעלם לבנות עם פעמונים. כשהגיע לכפר היה מיד רץ אל הטרקטור וכשישב ליד ההגה קרנו עיניו מאושר.

אהבנו להתבונן בשני הבנים, איך התפתחו, גבהו, התרחבו. יחסי רעות מיוחדים התפתחו בינו לבין אחיו הצעיר ממנו בכשנה, ניצן. מסכת הקשר והאהבה בין שני האחים התהדקה כשדני התגייס לצה"ל, הגעגועים איש אל אחיו והיציאות המשותפות ביום שישי, כשדני הגיע לחופשה, חיזקו את יחסי הרעות של האחים. הם היו חברים טובים והרבו לשוחח, לדון בבעיות שונות ולתכנן את עתידם במשותף. יחד הרגישו טעמו של אושר. דני שלנו תמיד ישאר צעיר בן 19, עלם חמודות, מזוקן, חייכן ובלתי נשכח."

• "13 מזל רע"

מדברי הוריו :" יש אומרים שהאדם מרגיש שעתיד לקרות לו דבר מה. כשדני סיים את הגמנסיה קיבל מתנה : שרשרת זהב עם מגן דוד והאותיות ח"י. שרשרת זו ליוותה אותו בכל מקום. בראש השנה הביא את השרשרת הביתה והראה לנו שאיבד את הח"י. אני זוכרת את המבט ששלח אלי באומרו דברים אלו, כאילו אמר לו המקרה דבר מה. לפני גיוסו לצה"ל אמר :"אמא, אני מתגייס לצה"ל ב-13 לחודש אוגוסט. 13 מזל רע". לקראת סיום קורס המש"קים אמר :"כשנסיים את הקורס יורידו אותנו לתעלה, שם עלול להיות מסוכן. התדאגי לי, אמא?"

דני בבית הספר עם חיוך מבויש, מתלבט ומתחבט, מתקשה למצוא את הדרך.

• ההליכה ליחידה קרבית

דני אהב להתנסות בעבודה קשה. כל דבר רצה ללמוד בדרך הקשה. בימי החופש הגדול נהג למצוא לו עבודות בבנין, כדי לחסוך דמי כיס ולדבריו, "לפתח כושר גופני". שעת הגיוס התקרבה ושוב תקופת לבטים. הוא התקשה למצוא עצמו בתוך כל האפשרויות.

ההליכה ליחידה קרבית היתה עבורו דבר מובן מאליו. היה מספר על האימונים הקשים והמפרכים שעוברת היחידה וכיצד כבר לא יכול היה להמשיך, אך "עם השיניים" משך והגיע עד הסוף. דני לא אהב את הקשיחות והנוקשות שביחסי חיילים ומפקדיהם.

• רותי

את מיטב שיריו כתב לאהובתו רותי, כל מאווייו היו נתונים לה. בהיותו עמה היה מאושר. נהג לנגן לה שירים מלאי רגש. בראש השנה, חופשתו האחרונה, ניגש לאביו ואמר :"אבא, ב9 בנובמבר יש לרותי יום הולדת. אני מבקש שתקנו מתנה בשבילה, שרשרת זהב עם השם רותי ומהצד השני תחרטו מדני. אם לא אגיע ליום ההולדת, תתנו לה זאת בשמי". שיר שכתב דני לרותי בראש השנה, ו' תשרי תשל"ד, 28 בספטמבר 1973

                                 ...אהבתיך

                                 ולו במבט.

                                 במגע של רוח בוקר אביבית.

                                 בשיר,

                                 בחיוך חושף שיניים קטנות, לבנות.

                                 בריב,

                                 במגע יד רועדת, ברעד התשוקה.

                                 אוהבך לעד...

מספרת רותי :"נער יפה תואר וביישן מטבעו, מאוד רגשן. ביטוי לרגשנות זו הבעת בשירה, בנגינה על פסנתר ועל גיטרה ובכתיבה. אלו אותן שעות יפות שבילינו במחיצת כשרונותיך הרבים. שנה, והספקתי לדעת אותך, את כל כולך. וכאילו ניבטות בי כרגע עיניך הטובות החומות, עם ריסים ארוכים, אף קטנטן וחיוך מלבב. ידעת להיות חבר טוב ולתת המון. לראותך היה נוסך בי הרגשה כזאת טובה. הדיבור שלך, החיוך מהלב. אישיותך המקסימה, השלווה והשקטה. האצילות שבך, העדינות המופלאה, הן שקירבו אותי אליך. באותו שקט פנימי ומיוחד שלך ידעתי מרגוע. מכתביך המיוחלים הגיעו אלי מידי יום ביומו. "אני חי בצבא הזה ממש משבת לשבת ואל תקחי ללב, עקרב שלי. כאלה הם החיים בארץ; כשאני יודע שאלה שאני אוהב אותם זקוקים לי ומתגעגעים אלי אף הם, כמו שאני מתגעגע, זה נותן לי הרגשה כה טובה ובאמת אני נורא מרחם על אלה שאין להם דבר כזה שבבית מחכה להם".  תהינו שנינו על ההרגשה המשותפת שכאילו אנו מכירים שנים רבות וארוכות לפני כן, עוד מילדות..."

ספורי חברים

• תפקיד מנוגד לאופיו ולעדינותו

דני גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1972 והוצב לחיל השריון. ההליכה ליחידה קרבית הייתה עבורו דבר מובן מאליו. כאן השתלם בקורסים שונים והיה לסייר שריון, לאחר מכן, נשלח לקורס משקי סיור. רבים שאלו את עצמם איך הגיע דני פרימור לסיירת. הוא, שכתב שירים, שניגן בגיטרה, שידע את המילים של כל שיר פופ חדש, שהיה עדין כ"כ ושנא כ"כ את המלחמה.

תמיד היה אומר שאין לו כושר לריצות, למסעות, לאימונים מפרכים. אבל הוא מעולם לא השתמט. הוא התנדב לסיירת כדי להוכיח לעצמו ולאחרים שגם הוא יכול. בריצות אפשר היה לשמוע את קול נשימתו. היה לו קשה אבל, הוא לא ויתר. אף פעם לא נשבר, מכל מקום לא הראה זאת. בשעות הקשות היה מוציא קופסאות רסק תפוחים. דני לא אהב את הקשיחות והנוקשות שביחסי חיילים ומפקדיהם.

הרשקו, מפקד המחלקה, "הלביש" עליו את המקלעון כבר ביום השני לקורס הסיור. המקלעון מיועד בד"כ לבעלי כושר מעולה. דני לא  אמר מילה ובמשך כל הקורס עמד בכל הסדרות הקשות בקורס, כשהוא נושא את המקלעון הכבד ואת הטרנזיסטור על גבו. הוא עשה הכל עם הרבה זיעה, היה נושף כקטר, אבל תמיד עם חיוך נעים על פניו.

• "שווה להתאמץ, עוד מעט נגיע הביתה" 

דני אהב את משפחתו ואת חברתו והיה קשור אליהם קשר אמיץ. ברגעים קשים, ידע דני להתנחם במחשבה עליהם, ולהפיק עידוד מאהבתם. הוא היה מאושר לצאת הביתה, לפגוש את הוריו, את אחיו ואת רותי. תמיד היה תצלום של רותי אצלו בכיס. היה מביט בו, מדבר עליה, מספר עליה לחבריו הקרובים. במסעות ובניווטים, כשהיה קשה והכל היו מתלוננים, היה דני יכול פתאום לשלוף את התמונה של רותי, להסתכל בה ולומר :"שווה להתאמץ, עוד מעט נגיע הביתה". הוא חיכה למכתבים ממנה וכשהם היו מגיעים היה שוקע בהם כל כולו. דני הכיר אותה זמן לא רב לפני הקורס, אבל היא היתה במהרה לחלק מחייו. בין היתר, רצה להצליח ולהוכיח את יכולתו גם לה.

כשהיה נשאר בשבתות בבסיס, היו הוריו באים עם רותי, והוא מצפה להם במתיחות, וכשנסעו היה מתעטף בשתיקה עצובה.

• קשור ליחידתו

בקורס מש"קי סיור התפתחו יחסי חברות כנים ועמוקים בינו לבין חבריו והם הפכו חבורה מגובשת של ידידים, המוכנים לעשות הכל איש למען רעהו. הוא היה קשור מאוד ליחידתו ובערבי פלוגה נהג לנגן יחד עם איתן גיסין  בגיטרה ולהנעים לחבריו את הזמן. היה לו חוש הומור מיוחד, יבש ועוקצני למצבים של מועקה. היה מפטיר משפט קולע, שהיה בו כדי לפרוק את המתח ולעורר רעמי צחוק.

להזדהות החברתית שלו היו גבולות. כשהיו החבר'ה משתוללים, היה עומד מהצד או קורא ספר. מטבעו לא היה שמח. לא פעם אפשר היה לראות אותו מתבודד, מהורהר. אבל הוא אהב לחיות וידע לחיות.

לצבא התיחס כאל שירות חובה, שיש למלאו ולעשותו בצורה הטובה ביותר. יחד עם זה היה אזרח בכל נשמתו, ובכל רגע יכול היה לפשוט מדים ולהיות מאושר. הוא השאיר הרבה זכרונות, הרבה דברים פתוחים, שאלות על שלום ועל מלחמה, על אהבה ועל מוסיקה ועל החיים בכלל.

• דעות ועקרונות

דני היה מרשים בחיצוניותו. גבוה (רגליו בלטו מהמיטה בשל גובהו...), רחב כתפיים אך לא היה מוצק מאוד, נאה מאוד. הרושם החיצוני עשוי היה להטעות משום שהוא היה עדין ורחוק מכל אלימות.

בקורס מש"קים הירבו החבר'ה להסתלק הביתה גם ללא רשות. דני, שהיה קשור כ"כ לביתו, לא עשה זאת אפילו פעם אחת, לא מחשש שמא יתפס, אלא משום שראה בזה מעילה באמון שנתנו בו המפקדים. היו לו דעות ועקרונות שמהם לא זז.

אמרו עליו שגם בזבוב אין הוא מסוגל לפגוע. היה לו יחס לבע"ח ותמיד היה מוצא כלב או חתול עזובים והיה אוספם אליו ומאמצם. כשהיתה היחידה נודדת וצריך היה לעזוב את הכלב או החתול שדני אימץ, זה היה מלווה אצלו תמיד בצער.

• דני לחם ללא פשרות 

במשך כל הקורסים וגם בזמן המלחמה היה דני צמוד לטרנזיסטור. תמיד אפשר היה לראות אותו ואת עמוס ברגר רכונים עליו, מאזינים למוסיקה או לחדשות. כך גם במלחמה, בין הקרבות ובין הפעילויות. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, הייתה יחידתו בדרום רמת הגולן. הפלוגה עלתה לכיוון נפח, כדי להתפרס ולתפוס עמדות. לאחר מכן נעה קדימה והתכנסה באזור קיבוץ אלרום. תפקידיה העיקריים של הסיירת היו אותה שעה תפקידי חילוץ נפגעים ואבטחת משאיות נשק ואספקה. ביום ג', י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), כשהייתה הסיירת באזור בוקעתה, הוטל עליה להיערך בקו בלימה נגד כוחות חי"ר סוריים. סמוך לשעות הצהריים נתגלה כוח קומנדו, מהעילית של הצבא הסורי, שהתמקם בשטח. אז יצאה היחידה לקראת האויב והתפתח קרב אכזרי ועקוב מדם. אף כי שנא את המלחמה ואת מה שהיא מעוללת לבני אדם, לחם דני ללא  פשרות, השתתף בקרבות שבהם נטלה היחידה חלק, הפעיל נשק, ירה באויב ומילא אחר כל ההוראות, עד שנפגע למוות. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית שבית-העלמין בקרית-שאול.