סמל דוד שאול

פרטים ביוגרפיים

דרגה : סמל

נולד : י"ח בסיון תשי"ד, 19.6.1954

שמות הורים ואחים : דיזי וסלמן, אבי,אביבה, דני, משה ומרגלית.

גר : פתח תקווה 

בית ספר : פנימיית הכפר הירוק

נפל : י"ג בתשרי תשל"ד, 9.10.1973

הנצחה : הוריו תרמו לזכרו לוח שיש ונברשת לבית-הכנסת "בית יעקב, שערי רחמים" בפתח תקוה

ספורי משפחה

• סוסתו הלבנה

דוד למד בבית-הספר היסודי "המתמיד" בעמישב ואחרי-כן המשיך בלימודיו בפנימיית "הכפר הירוק", מקום שעיצב וגיבש את דמותו. שם למד עד גיוסו. פעלתן היה ושותף במעשה למפעלים רבים במועדון הקהילתי ובמועדון של הפנימייה ב"כפר הירוק". דוד אהב את הטבע ואת עבודת האדמה. הוא הצטיין בלימודי החקלאות על כל ענפיה, שאף להיות חקלאי והתכונן להקים עם חבריו משק באזור ספר. מספרת אחותו אביבה :"דוד אהב מאוד את הכפר ואת חבריו בו, אבל בעיקר אהב את הסוסה שלו שם. במיוחד טיפל בסוסתו הלבנה, שחיכתה לו אפילו כשהתגייס לצה"ל. בחופשות היה מטפל בה ודוהר עליה".

• הצטינות בשחיה

בנעוריו, היה מרבה ללכת עם אביו לחוף הים בתל אביב, כדי לשחות איתו. במרוצת הזמן היה לשחיין טוב מאביו. דוד היה צעיר נאה, גבה קומה ובנוי היטב. הוא היה בעל כושר גופני מעולה. מנעוריו היה חובב ספורט ובמיוחד הצטיין בשחיה. אף הציעו לו תפקיד של מציל באחד החופים.

כשהיה בא היה מניח את המדים ולובש את הבגדים הספורטיביים שתמיד אהב ללבוש. 

• "אל דאגה, להתראות, דוד"

כל ימיו היה בן נאמן ומסור להוריו. הוא אהב מאוד את בני משפחתו והיה קשור אליהם. "כשבא הביתה לחופשה" מספרת אחותו, "אנחנו אחיו וכל בני הבית חשנו תמיד בנוכחותו הקורנת. תמיד אהבתי לשמוע את דוד מספר על חווית ילדותו.

כשהגיעה העת להתגייס בחר דוד בסיירת ולאיש לא סיפר על כך, כדי לא  להדאיג את המשפחה. מזמן שגויס עד הפגישה האחרונה בראש השנה לא סיפר על דברים קשים ולא על האימונים הקשים. תמיד סיפר על החוויות עם החבר'ה. כשפרצה המלחמה הגיעה מדוד רק גלויה אחת  להורים. היא נשלחה ביום הראשון, בדרכו לקרב. הוא כתב :"להורים שלום. חבל שהמלחמה פרצה, אבל אין ברירה, אנחנו חייבים. אל דאגה, להתראות, דוד". רק זאת שמענו ממנו למרות ששלחנו מכתבים וחבילות, ללא מענה."

• לא ידע עצב מהו

דוד לא ידע עצב מהו ותמיד הצליח לשמח את כולם. הוא היה נער אופטימי, שמח וחייכן. אהב לרקוד והרבה להאזין למוסיקה.  

חבריו סיפרו עליו, שמעולם לא נתפס לעצבות, ובחוש ההומור הדק שלו ידע לשעשע את חבריו ולרומם את מצב רוחם. מאחר שהיה שקט, סגור ומכונס בעצמו, היו לו חברים מעטים, אך אלה אהבו אותו והעריכוהו על שאהב לעזור, שהיה צנוע, נחבא אל הכלים ושונא התרברבות. בדרך כלל היה שותק וממעט לספר על עצמו. קשה היה לדובבו והוא נהג להסתיר את רגשותיו פנימה. מטבעו היה קר-רוח וזהיר בהתנהגותו, והצטיין בגישה יסודית ובמחשבה מעמיקה. מעולם לא הלך בגדולות, חיפש את הפשטות, היה שמח בחלקו ולא התאונן.

• "כך צריך להיות וזהו"

מדברי ידידתו, רינת :"שנינו היינו מדריכים באותו מועדון וכולם החליטו שאנחנו צמד חמד, היינו אז בני 14-15. כשנפגשנו בחופשות תמיד היו לך סיפורים לרוב, על הכפר הירוק. כל מילה שיצאה מפיך דומה היתה כמו מתרחשת במציאות. גדלת והיית לגבר גבוה,חסון ורחב 'האידאל של החבר'ה'. היה נעים ללכת עם אחד כמוך. אחרי שהתגייסת אף פעם לא ספרת איפה אתה משרת ומה אתה עושה. לא רצית להדאיג איש.

לא הערכת די את עצמך. תמיד חשבת שאתה לא נותן את כל הטמון בך. זו הסיבה שהצבא בשבילך היה דבר ראשון במעלה. כתבת פעם במכתב :"רינת, אני אתן אפילו את החיים, והחיים עבורי הם דבר ראשון במעלה לפני כל דבר אחר". תמיד היית כמו כולם, לפחות כך התנהגת, אך היית גיבור. תמיד נחבאת אל הכלים ובשום פנים ואופן לא הודית במעשה טוב שעשית או בהתנהגות למופת. תמיד אמרת :"כך צריך להיות וזהו"".

ספורי חברים

• מוצק וחזק 

דוד גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1972 והתנדב לסיירת של חיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס סיירי שריון, ונשלח ליחידה. דוד היה חייל טוב, מסור ואחראי.הוא היה מוצק וחזק וכבר בימים הראשונים בפלוגה התבלט בכושרו הגופני הגבוה ובכוחו העצום. כוחו היה מפחיד. הוא לא התבייש בכישורים אלה, להיפך היה מבליט אותם ומסתייע בהם כדי לסייע לאחרים. הוא היה מקלעוניסט והיה סוחב את המקלעון ואת הטרנזיסטור כאילו היו חסרי משקל, ונוסף לכך עוזר לאחרים. . אף כי כל אלה שנשאו מקלעונים בקורס סיור, קיבלו בקורס מש"קים עוזיים, השאירו המפקדים לדוד את המקלעון הכבד גם בקורס מש"קים, הוא לא התלונן על אף הקשיים הכרוכים בכך. 

באחד ממסעי האלונקות המפרכים, כשרוב החיילים כרעו תחת המאמץ, נחלץ דוד לעזרת הכושלים, תמך ועודד אותם להמשיך והוא עצמו סחב את האלונקה כל הדרך. בניווטים הארוכים והקשים התנדב תמיד לסחוב את הציוד הכבד ביותר.

הוא היה ידוע כספורטאי מצטיין ובתחרות מסלול מכשולים היה מסיים תמיד בין ארבעת הראשונים.

• שליו נפשית 

דוד היה חזק לא רק בגופו, אלא גם באישיותו. אופיו התגלה תמיד בשעות של מתח ומאמץ. הוא לא התלונן מעולם. היה עושה את המוטל עליו בלי להוציא הגה. היתה בו שלווה פנימית שחיסנה אותו מפני נזיפות וצעקות. שלוותו הנפשית הוציאה לא פעם את מפקדיו מגדרם. הם היו נוזפים בו לעיתים והוא היה עומד בשקט ולא מניד עפעף.

דוד היה טיפוס שקט ומסוגר בתוך עצמו. לא לרבים השיח את אשר עם לבו. ידידו הקרוב ביותר היה אפריים שאשא. שניהם כמעט לא נפרדו. בתקופת שירותו בצבא עשה כמיטב יכולתו שלא להדאיג את הוריו. הוא כתב להם לעתים אך לא סיפר דבר על שהתנדב לשרת בסיירת ועל האימונים הקשים. אף שהיה מסוגר וביישן, היה אהוב על חבריו, בגלל נכונותו לעזור תמיד, בגלל חיוכו הטוב, טוב לבו ובגלל חוש ההומור המיוחד שלו.

• "בכפר הרגשתי שזה המקום שלי"

דוד היה קשור בכל נימי נפשו לכפר הירוק, שם בילה את שנות נערותו. היה יכול לשבת ולספר שעות על החוויות שעברו הוא וחבריו; אפריים שאשא ומוטי ביטון בכפר הירוק. בחופשותיו היה תמיד קופץ לשם לביקור, מבלה בערבי ריקודים שהתקיימו שם.

דוד היה קשור לחבריו מהכפר הירוק. בלילה היה פותח את המכתביה ומתיישב לכתוב מכתבים. הוא כתב הרבה וקיבל הרבה מכתבים.

"בצבא אין לי כח להתאמץ" היה אומר "זה לא המשטר שלי וזה לא סגנון העבודה שלי. בכפר, כשהרגשתי שזה המקום שלי וכשמצאתי ענין בעבודה, הייתי עובד כמו חמור מהבוקר עד הלילה".

• השקט בעיתונים ובעבודת האדמה

כשהיתה הפלוגה חוזרת מאימונים היה דוד רץ לחדרו, מחפש את העיתונים ואת המכתביה שלו. הוא היה "בולע" עיתונים, ועד שלא גמר לקרוא את העמוד האחרון לא היה מפסיק.

דוד אהב את הטבע ואת עבודת האדמה. כשהוחלט בתחילת קורס מש"קים לעשות גינה בחצר הפלוגה היה דוד בין המתנדבים הראשונים. הוא עבד בגינה והקדיש לה מזמנו ומנסיונו החקלאי. הוא הכין את הקרקע, שתל את הדשא ואח"כ טיפח אותו והשקיע בעבודה זו את כל לבו.

• מוסיקה וריקודים

דוד אהב מוסיקה ושירים, ותמיד אפשר היה לראות אותו כשהטרנזיסטור צמוד לאזנו. הוא ידע בע"פ את המילים של כל השירים שאהב. עולם הפזמונים היה קרוב לו וכך עם הרדיו הצמוד, היה בונה לו עולם משל עצמו.

כן אהב לרקוד. במסיבות פלוגה תמיד היה מתעניין לדעת אם יהיו ריקודים. כשהיה נשאר בבסיס והיתה נחה עליו הרוח, היה תופס את אפריים שאשא ושניהם היו יוצאים בריקודים.

• מקלעוניסט

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח עם חבריו, חניכי קורס מש"קי סיור, לחזית ברמת-הגולן. תפקידו היה מקלעוניסט ואיתו הוא לחם. בנגמ"ש לא היו דיבורים רבים, רק אמיר פורטנוי היה מציין בשקט לדוד האמיץ היכן נמצאים הסורים ולאן יש לירות.

ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) במארב נגד טנקים ליד בוקעתה פגעו 2 פגזים בנגמ"ש שבו היה דוד, השני חדר פנימה לתוך תא הלחימה ופגע בו. דוד נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בפתח-תקוה.