סמל בני (בינימין) לוי

פרטים ביוגרפיים

דרגה : סמל

נולד : י"ט באייר תשי"ג, 4.4.1953

שמות הורים ואחים : רבקה ויוסף, 4 אחים ואחות.

גר : פתח תקווה 

בית ספר : כפר הנוער ב.צ. מוסינזון במגדיאל

נפל : י"ג בתשרי תשל"ד, 9.10.1973

הנצחה : לוח זכרון בביהכ"נ של הוריו.

ספורי משפחה

• בן זקונים

בני לוי נולד בפתח-תקוה והוא צעיר-אחיו ובן טיפוחים להוריו. כשהיה בן שלוש נפטר אביו והפעוט גדל מוקף אהבת אחים וקשור בכל לבו אל אמו, שלא חסכה ממנו דבר על אף הקשיים הכלכליים שבהם נאבקה המשפחה. היא גידלה אותו בחביבות ובאהבה יתרה ודאגה שלא יחסר לו דבר. כבן זקונים במשפחה היה קשור מאוד לאמא ודואג לשלומה. גם בהיותו חייל היה עדיין ישן ליד מיטתה של אמא. ביום גיוסו לצה"ל קשה היתה הפרידה מאמו האוהבת, כי הוא גדל ממש בחסותה.

באחרונה היה בבית בראש השנה. בחופשה אחרונה זו היה שקוע מאוד במחשבות ומסוגר. נראה היה שדבר מה מציק לו, אך מהו הדבר – המשפחה לא הספיקה לגלות.

• מכונאות רכב

בני עשה חייל בלימודיו היסודיים בבית-הספר הממלכתי-דתי בעמישב, מוריו והמנהל התפעלו משקדנותו בלימודים. סיים את חוק לימודיו ואז החליט ללמוד בבית-ספר מקצועי, כיוון שמאז היותו ילד נמשך לבו למכוניות ואחיו, שהיו נהגים, הניחו לו להתבונן במעשיהם. כאשר תיקנו מנוע, היו ידיו הקטנות והזריזות של בני עוזרות לא אחת בכל אשר יידרש. בבית-ספר "עמל" ע"ש ליידי דייויס בפג'ה למד במשך שנתיים ורכש מקצוע – מכונאות רכב. אחר-כך המשיך את לימודיו במוסד החינוכי-מקצועי על-שם ב"צ מוסינזון במגדיאל. אחרי שנת לימוד אחת, ובהתקרב מועד גיוסו לצבא, החליט להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה עד שייקרא לשירות. הוא הודיע לשלטונות צה"ל שהחליט להקדים את מועד גיוסו. הוא העדיף לצאת לשירות, אף כי היה באפשרותו להמשיך בלימודים ועל אף מאמצי המשפחה לשכנעו להמשיך.

בצה"ל היה מכונאי רכב ועבר קורסים שונים. חלומו היה להתקדם ולעלות בדרגה.

• בעל כבוד וגאווה עצמית

בנימין היה אדם בעל כבוד וגאווה עצמית. הוא לא אהב להשפיל את עצמו ולא אהב להיות נחות מאחרים. תכונה זו התבטאה גם בהיותו חייל, והוא היה גאה על היותו ביחידה קרבית. בהתבגרו הבין את מצב המשפחה ומעולם לא התלונן שחסר לו דבר והסתפק במה שהיה. מעולם לא היו לו דרישות מהמשפחה. הוא גם השתדל לא לבקש כסף. בהיותו בחופשה היה יוצא לעבוד. מתנות מהאחים או מאמא היה מקבל רק לאחר שכנוע.

הרבה מהווי הצבא לא סיפר, כל שהמשפחה לא ידעה אפילו שהוא משרת בפלוגת סיור.

• חיוך נצחי 
• בין חבריו היה בני הידיד החביב והיקר והמנהיג שבחבורה: שקט, מכבד את זולתו וצנוע, שחיוכו המשובב חימם לב כל. בין החבר'ה היה תמיד עליז ושמח. הוא אהב להיות איתם וגם הם אהבוהו. הוא היה הראשון בין חבריו התגייס לצה"ל והם נהגו לחכות לו בכליון עינים, כשבא לחופשה הביתה, כדי לשמוע את סיפוריו על חוויותיו ועל ניסיונותיו. לאחר שהתגייסו גם הם הייתה החבורה מתכנסת בכל הזדמנות, והשמחה וסיפורי החוויות, שבמרכזם עמד בני, נמשכו כל הלילה.

את הטבע אהב מאוד וכל זמן פנוי ניצל כדי לטייל בחורשות, באתרי עתיקות ובגנים ולהצטלם.

אהב פזמונים ושירים והיה אוסף ומסדר לו את מילותיהם של שירים שאהב.

ספורי חברים

• מכונאי מעולה ובעל נסיון

בנימין גויס לצה"ל בתחילת מאי 1971 והוצב לחיל החימוש. אחרי שעבר את האימון הבסיסי הוצב ביחידה של החיל כמכונאי רכב. עבודתו הייתה נאמנה ואחראית והתנהגותו ללא רבב. בחודש אוגוסט 1972 עבר קורס מכונאי רכב זחל. בין חבריו ליחידה הצטיין תמיד בידע הרב שלו ובמסירותו לחיל. הוא חתם מראש על המשך שירותו בתנאי קבע, והוצב בסיירת שריון כמכונאי נגמ"שים.

נוהג הוא בפלוגת הסיור, שכשמגיע מכונאי חדש מעידים אותו במעין תקופת מבחן, מציבים לו אתגרים מסובכים ומעמידים אותו במצבים קשים, כדי לבחון את יכולתו ואת אופיו. העבודה הראשונה שהוטלה על בני לוי היתה רתכות בג'יפ. הוא עשה זאת היטב ובמהירות. אח"כ נאמר לו לטפל בצינורות הפליטה של הכלים, עבודה הנחשבת ל"שחורה" אצל מכונאים. כל החודש הראשון עבד בני לוי בשקט, בלי להתלונן, ומילא חאר כל ההוראות. כבר בעבודות הראשונות התגלה כמכונאי מעולה ובעל ניסיון.

בתקופת הביניים שבין בית הספר המקצועי ובין הצבא עבד בני במוסך ושם בעיקר רכש את ניסיונו הרב.

• "אקנה מכונית ואעשה חיים"

את מקצועו לא אהב במיוחד. אחת השאיפות הגדולות של בני לוי היתה להוציא רשיון נהיגה בצבא ולעזור לאחיו כנהג מונית עד שימצא עיסוק נוח ומתאים . הוא התרוצץ הרבה כדי להשיג אישור להוצאת רשיון, קיבל המלצות רבות על היותו מכונאי מעולה וחייל טוב. ואמנם, שבוע לפני המלחמה, קיבל את האישור ולא היה מאושר ממנו. ביום שנודע על העליה לרמת הגולן אמר לחבריו : "יש לי חברה בטבריה, מורה לציור. אם כבר עולים לרמה, אקח איתי את האישור וכשנרד אראה לה אותו". הוא יצא למלחמה כשבכיסו האישור שכה ציפה לו ואמר : "כשנחזור, אוציא רשיון, אקנה מכונית ואעשה חיים".

• לב רגיש, הרבה עצבות ושקט נפשי

לאט השתלב גם בחיי החברה של החוליה הטכנית בפלוגה. הוא היה בחור ביישן ועדין, "עם לב רגיש, הרבה עצבות ושקט נפשי" כפי שסיפר אחד מחבריו הקרובים. הוא היה יתום מאביו וידע כנראה כמה אהבות נכזבות בחייו.

בתחילה היה נבוך וחסר בטחון עצמי במגעיו החברתיים בתוך הפלוגה, אבל במשך הזמן אזר אומץ ובטחון ואף הראה כי הוא יודע לשמוח.בזמן העבודה היה מתבדח, משרה רוח טובה. כשהוא וחבריו היו עובדים לילות שלמים בתיקון הכלים תמיד אפשר היה לראות אותו עם סגריה בפה, עובד בשלווה.

הוא אהב מוסיקה ושירים עבריים, אבל יותר מכל אהב לשמוע את שירתה של אום כולתום. בין השעות שלוש וארבע אחר הצהריים ידעו הכל שלבני אסור להפריע. הוא היה מאזין אז לשיריה העצובים של הזמרת המצריה שאהב.

• "איתכם קל לי יותר"

חבריו הטכנאים התקשרו אליו במיוחד. היו משתדלים לשמח אותו. לא פעם שידלו אותו לצאת איתם לקולנוע בעיר הסמוכה אחרי העבודה והוא היה אומר : "פעם, עד שהייתי נכנס לקולנוע, זה היה לוקח שבועות. עכשיו, איתכם, קל לי יותר". הוא אהב לצאת לסדרות של הפלוגה גם כשלא היה חייב לעשות זאת ואף כי הן היו מרחיקות אותו מביתו ומקצצות בחופשותיו.

השקט הנפשי והשלווה הפנימית היו מסימני ההיכר הבולטים שלו. גם במצבי לחץ לא היה מאבד את עשתונותיו. מעולם לא הסתבך עם חבריו או עם מפקדיו. הוא היה מסור לתפקידו ושתקן מטבעו. מעולם לא קיבל נזיפה.

כשצריך היה לצאת לשטח לחלץ כלי תקוע היה יוצא תמיד ברצון. כשהיו מעירים אותו בלילה לעבודה דחופה היה קם בלי תלונה. תמיד היה מוכן להחליף חבר. "אם כבר אני משרת" היה אומר "אז על הצד הטוב ביותר".

• "כדאי לקחת סנדלים ובגד ים"

תחילה התייחס לכוננות ולעליה לרמת הגולן בלצון : "כדאי לקחת סנדלים ובגד ים", אמר " בין כה יורדים ביום ראשון להתרחץ בכנרת". בזמן הקרבות היה שקט, כמעט שליו, עשה את כל המוטל עליו, עשה גם תפקידים שלא היה מחובתו לעשות אותם והתנהג כאחד הלוחמים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה בני עם יחידתו ברמת הגולן. ביום השני למלחמה התעוררו בעיות עם ידיות ההיגוי. בני תיקן את התקלה תוך כמה דקות תחת הפגזה.  בכל הקורסים, וגם במלחמה, היה בכלי של אבנור ויחד איתו נפגע ונהרג. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) יצא עם כוח למשימת סיור באזור בוקעתה. הכוח נתקל במארב נ"ט מיד עם כניסת הנגמ"ש שלו לשטח הקרב ובחילופי האש נפגע בני ונפל פנימה. הוא היה פצוע קשה, אבל לא צעק ולא התלונן. הוא החזיק את העוזי דרוך וכיוונו החוצה לעבר הפתח האחורי, מחשש שהסורים יתקפו משם. הוא היה כ"כ שקט שחבריו לא הבחינו עד כמה אנושה פציעתו. על אף מצבו עלה בני לוי בכוחות עצמו לטנק החילוץ. בתאג"ד עשו הרופאים הכל כדי להצילו, אך הוא מת מפצעיו בדרך לבית החולים.

בני הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בפתח-תקוה. השאיר אחריו הורים, אחים ואחות.