סמל אמיר פורטנוי

פרטים ביוגרפיים

דרגה : סמל

נולד : כ"ג בשבט תשי"ד, 27.1.1954

שמות הורים ואחים : דורה ומשה, אריה וארנון.

גר : תל אביב 

בית ספר : בית-הספר התיכון "גאולה"

נפל : י"ג בתשרי תשל"ד, 9.10.1973

הנצחה : צילומים, האח אריה שינה את שם משפחתו מפורטנוי לאמיר

ספורי משפחה

• נציג האופוזיציה בכיתה

אמיר למד בבית-הספר היסודי "בן יהודה". ילד שקט וביישן, עירני ונבון היה אמיר. כבר מילדותו התעניין בכל הסובב אותו, והציג להוריו ולמחנכיו שאלות שהעידו על תבונה ומחשבה מעמיקה. בבית-הספר היה תלמיד רגיל, שקדן, חביב על מוריו ואהוב על חבריו לספסל הלימודים. אמיר המשיך בלימודים על יסודיים בבית-הספר התיכון "גאולה" בתל-אביב, במגמה הריאלית-ביולוגית שם היתה התקדמותו רבה והיה מהבולטים בכיתה. בקיץ 1972 עמד בהצלחה בבחינות הבגרות. הוא סלד ממעשה עוולה והתריע על זה בקול.לא פעם נענש על כך אך שנא את הצביעות. בעל עקרונות והיה וידע להילחם על הגשמתם בדרכו השקטה והעקשנית. "נציג האופוזיציה בכיתה" כינו אותו בספר המחזור. רעיו מודים, שלעתים רחוקות מזדמן לאדם איש מיוחד במינו כאמיר. סיפר אחד מחבריו: "אני חושב שאמיר מעולם לא בא לכלל עימות עם זולתו. כשנתקל בחבר שלא היה לרוחו, נסוג או התעלם ממנו. את שלו עשה בשקט, והשתדל שלא לפגוע באחר".

מספרת אמו :"בחופשותיך מהצבא היינו מנהלים ויכוחים בנושאים שונים , בעיקר היו הנושאים הפוליטיים. חשתי כי חל בך שינוי. לפני גיוסך ראית דברים בצורה הירואית, עתה בגרת וראית את הדברים בפרספקטיבה שונה. הבעת לא פעם את דעתך על הצורך בשינוי היחס הניתן לחייל קרבי לעומת הג'ובניק".

• "אהלן, מה נשמע?"

אביו של אמיר אמר על נפשו העדינה והטהורה של בנו: "אני מעודי לא שמעתי את אמיר כשהרים את קולו או פנה בגסות אל אדם כלשהו". כל ימיו היה בן מסור להוריו ואח אוהב לאריה ולארנון. מספרת אמו :"כמה מאושר היית כשנולד אחיך הקטן. כמה אהבה הענקתם לו אתה ואחיך הבכור. הייתם לו כאבות רוחניים, וכבר ניסיתם ללמדו מנסיונכם, וטענתם כי ברצונכם לחשלו מקטנות. גם בימי שירותך שמרת על הקשר עמו וההתכתבות ביניכם היתה מאוד לבבית. תמיד ספרת כמה אהבת לקבל את מכתביו בליווי ציורים".  אמיר אהב לבלות בחיק משפחתו וסייע לבני הבית בעצה נאמנה ובמעשה. הוא היה עלם גבה-קומה, חסון ונאה, ואהוב על כל מי שהכירו. "ניצבת לנגד עיני דמותך התמירה" מספרת אמו "פנים טובות, שוחקות". משרה נועם ושלווה על סביבותיך. הנך מניף ידך לשלום, תנועה כה אופיינית לך, ומילותיך :"אהלן, מה נשמע?""

• ספורטאי מחונן

אמיר נער חברותי היה והשתתף בכל פעילות בכיתתו, לרבות מסעות וטיולים שערכו חבריו לאורכה ולרחבה של הארץ, ולא החמיץ את הפעולות שנערכו במסגרת הגדנ"ע. הוא היה ספורטאי מחונן ואת רוב זמנו הפנוי הקדיש לפעולות ספורט שונות. הוא שיחק בכדורגל ובכדורסל, והיה חבר בנבחרת בית-הספר התיכון "גאולה", וזמן-מה שיחק במסגרת "אליצור" תל אביב. כמו כן זקף הישגים נאים לזכותו בתחרויות אתלטיקה. הוא הצטיין בתחרויות ריצה וקפיצה לרוחק, והשתתף בתחרויות ספורט ארציות, שנערכו מטעם בתי-הספר התיכוניים. תעודותיו הרבות שנותרו להורים הן תזכורת.

מספרת אמו :"נותרו נעלי ספורט חדשות, ששמשו מס' פעמים בשנתך האחרונה כשנלקחת ע"י מפקדך לשחק כדורסל בנבחרת השריון". היתה בך משמעת עצמית רבה, וכשהצבת לך מטרה חייב היית להשיגה ולו במירב ההקרבה. אופייך זה עמד לך לא פעם בימים קשים".

• האנגלי"

מספרת אמו :"תמיד נחבא אל הכלים. אפילו בתמונות מהצבא תמיד ניצב הינך בשורה האחרונה, אינך מנסה להתבלט, ותמיד בצנעה וחיוך מבויש על פניך. למרות ביישנותך השתלבת בחברת ידידיך בצבא. ידעת להביאם לידי צחוק ברגעים של מתח ולעודד את רוחם. לא פעם נהגת לחקות את מפקדיך בצבא ברוח טובה וגם הם קבלו זאת כך.

היית כה עדין ואנין טעם. לא יכולת לשאת משהו לא אסתטי. בבית כינינו אותך "האנגלי" בגלל אופייך הסגור והמאופק. ברגעים שחשנו כי כולך הר געש ידעת להתגבר ולא להתפרץ. אמרתי לך פעם : תתפרץ פעם ויוקל לך. אולם אתה פטרת אותי במנוד ראש ולא יכולת לשנות ממנהגך. למרות שהיה בן עיר טיפוסי, מפונק לא מעט, אוהב בית, לא היסס אמיר שלנו להתנדב לסיירת שריון. לכן בימי המלחמה חשבתי לא פעם : כיצד יוכל אמיר לעמוד בכל המאורעות והזוועות המתחוללים בשדה הקרב, כשאינו יכול לשאת אצבע זבה דם".

• "באמת, אמא, אל תדאגי""

חשבת על המשך לימודיך בטכניון, אולם תכננת שנת חופש לפני שתחזור לעול לימודים מחודש. טענת, כי הנך רוצה לחוש את נעוריך אחרי שירות קשה. רצית לתור ארצות ולראות את הנעשה מעבר לימים, כיצד חיים נערים בגילך בארצות אחרות.

צף בך רצון חיים בלתי רגיל. כל רגע בחופשתך רצית למצות עד תום. לא נתת לעייפות לגבור עליך. כמו פרפר קפצת ממקום למקום ; ביקור חטוף אצל סבתא, דודים וכמובן לא ויתרת על חברת חבריך שאליהם היית כה קשור. נהיגה במכונית במהירות מסחררת היתה אחד מעינוגיך  הגדולים. כשהעליתי לעיתים את דאגתי לך, בידעי את מקום שירותיך, היית פוטרני במנוד ראש ואומר :"באמת אמא, אל תדאגי, סמכי על החבר'ה". וכך, ללא דאגה, נפרדתי ממך למחרת ראש השנה, הפעם האחרונה שראיתיך. נשיקה חטופה על הלחי, קם והולך ולא שב".

ספורי חברים

• אזרח לובש מדים

אמיר גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1972 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות הוכשר כרובאי ביחידת חרמ"ש. הוא היה מה"אזרחים לובשי מדים". הוא שירת ביחידה קרבית התנדבותית וידע מדוע הוא עושה זאת, אבל לא ראה בצבא את עתידו. הוא היה חייל ולוחם טוב בעל תכונות של אזרח. החיים בשבילו היו העיקר ואילו הצבא – חובה זמנית, שיש למלאה על הצד היותר טוב. הוא אהב חופש ושנא מסגרות קבועות ואף על פי כן ידע להשתלב היטב במסגרת הצבאית הנוקשה. נדמה היה שהוא מזלזל במסגרת הצבאית ובדרישותיה. אמיר לא היה חייל למופת אבל, הכל אהבו אותו ורצו להיות בחברתו.

בתחילת הקורסים התקשה אמיר לעמוד בדרישות המשמעת, הארגון והאימונים ביחידה. לא פעם היה שואל את עצמו ואת חבריו מה הוא עושה בכלל ביחידה; מזיע, זוחל, רץ וקופץ בחום הזה. הוא היה מדבר על חיילים בלהקות צבאיות ועל החיים היפים שלהם. היו אלה דיבורים מהשפה אל החוץ. בתוכו רצה להשתלב ביחידה ולהצליח בה.

• מכוניות

אמיר היה נער תל אביבי טיפוסי. היה קשור לעיר שבה נולד, בה גדל ואהב את כל הבילויים שהעיר הזאת הציעה. תמיד כשהיה חוזר מחופשת סוף שבוע היה מלא סיפורים על בילויי השבת. אל נערות לא הצליח להתקשר לזמן רב. תמיד היה אומר שעדיין לא  הצליח להתאהב במישהי ושהוא מעדיף לצאת עם הרבה בנות.

אהבתו הגדולה היתה נתונה למכוניות. הוא לא פסק לדבר על מכוניות והיה חולם שאביו יקנה לו מכונית ואמנם כשקיבל מהוריו מכונית לא היה מאושר ממנו. על הג'יפים של הסיירת היה מלך, נהג בהם במומחיות, במהירות והיה נהנה מכל רגע ליד ההגה.

• "אני מרגיש בריפוד נפשי חזק סביב"

אמיר בא מבית טוב והיה נער רגיש. לא אחת עמד בפני משבר והיו רגעים שחשב כי לא יוכל לעמוד בכל הקשיים. אך באותם רגעים זכר את הוריו, ילידי הארץ, שסיפרו לו על קורות המדינה שבדרך, על הרגעים הקשים שקדמו לעצמאות ועל השעות המרות שלאחר התקומה. אמיר התרשם מאוד מסיפורי אביו ונהג לומר לו: "אתה עברת וזכית להיות שותף למאורעות כה חזקים וגורליים. אלה בוודאי זיכרונות נפלאים. מי יודע, אולי גם בחלקי תיפול פעם הזכות לספר ולהתפאר לפני ילדיי?" אמיר הקפיד לכתוב להוריו ולאחיו, ובמכתביו שאל לשלום היקרים לו, והודה שוב ושוב על הבית החם שבו זכה לגדול. "רק עכשיו, כשעזבתי את הבית, אני יודע להעריך אותו כפל כפלים", כתב. ובאיגרת אחרת רשם: "הודות לכם יצאתי אדם בעל ביטחון עצמי, ואני ממש מרגיש בריפוד נפשי חזק סביב סביב". כשביקר בבית הוריו בחופשות, ביקש תמיד לשמוע מפי בני משפחתו על הקורות אותם בהיעדרו. הוא לא סיפר על הישגיו. צנוע היה ושקט.

בתקופת שירות החובה שלו חשב על דרכו בחיים האזרחיים, לכשישתחרר. הוא ביקש להמשיך בלימודים במסגרת אקדמית, בטכניון.

• "אקשן, חבר'ה, אקשן"

הציוד של אמיר לא היה מהמסודרים ביותר. הוא לא יחס לחפצים ולסידורם הקפדני חשיבות מרובה. על כל בעיה היה מגיב בחיוך. "יהיה בסדר" היה אומר.

הוא היה חקיין מעולה ובמיוחד אהב לחקות את אמיר אבנור. אחד המשפטים האהובים עליו היה :"זב"שו של המ"פ" שהיה משפט אופייני לאבנור. בסדרה קשה אחת נתן הצגת חיקוי לפני הצוותים של יואב הרמתי ושל יוסק'ה גרוף וכולם, המפקדים והחניכים, התגלגלו מצחוק.

כשהיה במצב רוח טוב, היה נוהג להתפרץ פתאום בקריאה "אקשן, חבר'ה, אקשן". גם ערב המלחמה, כשהודיעו על עליה לרמת הגולן במסגרת הכוננות, התגובה הראשונה שלו היתה "סוף סוף אקשן".

• ללכת עם פורטנוי זה להגיע

עד קורס מש"קים לא התבלט במיוחד. לקראת קורס מש"קים הורגש אצל שינוי בולט והוא החל להתייחס לחובותיו כחייל ברצינות רבה יותר. אף כי דומה היה שאמיר איננו מתיחס ברצינות הגדולה ביותר לתפקידו הצבאי ולכל המשימות שהוטלו עליו בקורסים, לא היה אמיר משתמט בשום צורה שהיא. הוא נטל חלק באימונים, בתרגילים ובסדרות, אבל עשה זאת תמיד עם חיוך קליל. במקרים רבים שבהם נשברו חיילים חזקים ממנו, הוא היה חורק שיניים ומחזיק מעמד.

זכור מסע אלונקות מפרך, שבו הלך אמיר לאורך כל הדרך עם אלונקה על כתפו כשדמעות מאמץ וכאב יורדות על לחייו, אך לא הוציא הגה. מעולם לא סירב למי שביקש ממנו טובה כל שהיא. היה עוזר ובכל מקום ששם היו זקוקים לו, אפשר היה למצוא אותו.

בניווט היה מצטיין. הוא כמו נולד עם חוש מיוחד לניווט. בצחוק היו אומרים בצוותו : ללכת עם פורטנוי זה להגיע.

• "תנו כבר לעשות משהו רציני

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה אמיר בעיצומה של השתלמות בקורס מש"קי סיור. הוא צורף ליחידת חרמ"ש ונשלח לחזית הצפון. במלחמה הסיר לגמרי את מעטה האדישות החיצוני, רצה לפעול, לעשות דברים. הסיורים והאבטחות  נראו בעיניו, כבעיני השאר, פחותי ערך. הוא רצה להלחם ממש. "תנו כבר לעשות משהו רציני" היה אומר. במלחמה קבלו כל האימונים המפרכים והתרגילים הקשים שנכפו עליו במשך שנה וחצי מימד חדש. לפתע  הבין את חשיבותם.

שלושה ימים לחם עם יחידתו נגד הסורים, וחבריו לנשק מעידים על אומץ לבו ועל מסירותו העילאית. הוא היה מאג"יסט של עופר גן, מהנגמ"שים הראשונים שנכנסו לשטח המארב הסורי כדי לחסל אותו. הנגמ"ש שלו העמיק יותר מכל האחרים לחדור לתוך השטח, ואנשיו, ביניהם אמיר, ירו מכל כליהם בסורים. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע אמיר קשה באש מארב של הסורים בבוקעתה שברמת הגולן וסבל כאבים נוראים. אך, גם ברגעיו האחרונים לא צעק. אולי התבייש ולא רצה שאחרים יטרחו בשבילו, כפי שהיה תמיד. כשהגיע אליו טנק החילוץ כבר היה ללא רוח חיים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול.