סגן אפרים בדר

פרטים ביוגרפיים

דרגה : סגן

נולד : ב' באדר א' תשי"א, 10.2.1951

שמות הורים ואחים : ציפורה ואהרון, נחמה, משה וורד.

גר : קיבוץ הגושרים

בית ספר : "הר וגיא" בקיבוץ דפנה

נפל : י"ד בתשרי תשל"ד, 10.10.1973

הנצחה : צילומים ומכתבים. אתר קיבוץ הגושרים הוקם לזכרו וכן מסופר בו עליו.

              פרק מוקדש לזכרו בספר שקיבוצו הוציא לאור לזכר בני משק הגושרים, שנפלו בקרב.

ספורי משפחה

• "למה הם יורים ?"

כשהגענו למשק מעכו, אפרים היה בן שנה. הוא השתלב יפה בחברת הילדים, לא היו לנו קשיים איתו. מילדותו היה ילד מאופק ביחס לחברה בגן הילדים בקיבוץ. האזור שאנו חיים בו מופגז כל השנים ומידי פעם יצא לנו לשבת עם הילדים במקלטים. אפרים היה רגיש אך מאופק. לא דיבר הרבה, אך היה שואל לענין. למשל : "למה הם יורים?" בשעה שמה שהדאיג והטריד את הילדים היה "למה יורים עלינו?"

• לא ניתן לתיקון

אפרים בחר את דרכו מההתחלה. הוא ידע מה שהוא רוצה. בבית הספר שבמשק, החל אפרים להתענין בחשמל. הוא היה מביא הביתה כל מיני צעצועים הקשורים בחשמל ומתעסק בהם. כשהיה בן 11 שלחו השכנים שלנו רדיו לתיקון ואחרי זמן חזר הרדיו עם פתק מצורף : לא ניתן לתיקון. אפרים התישב ליד הרדיו, ישב כמה שעות ותיקן אותו, ועד היום הרדיו מנגן. איני יודע אם היתה זו יכולת או התמסרות; אך כזה היה אפרים : כל דבר שהיה עושה, היה עושה ביסודיות.

בגיל 15 בביה"ס הר וגיא ההתעניינות שלו היתה בשטחי המתמטיקה, החשמל והאלקטרוניקה. זה לא בא מהבית. כל דבר שעשה אפרים היה באותו כיוון. לאפרים היה הובי אחד : המעבדה. מרכיב ומפרק מקלטי-רדיו ומכשירים אלקטרוניים שונים. עם בחור נוסף הקים מעבדה ששימשה תחילה לצרכים אישיים ואחר כך סיפקה את צרכי המשק. בכל שעה פנויה היה רץ למעבדה.

מאוחר יותר הוחלט למנות אותו, אחרי הצבא ואחרי לימודים בטכניון, למנהל מפעל ציוד אלקטרוני שעתיד היה לקום בקיבוץ.

• "אפרים לא היה בשבילי סתם תלמיד "

הוא היה תלמיד שקדן, בעל כוח רצון וסבלנות. הוא לא היה מבריק בלימודים, אך ישב חזק. לא שהיה "דוגר", אלא מה שעשה, עשה בשלמות. בלימודים רצה להיות בסדר. אהב מאוד תנ"ך ובמקצועות הריאלים השיג הישגים מעולים . דובא, המורה שלו סיפר "אפרים לא היה בשבילי סתם תלמיד, הוא היה כמו חבר. גם אפרים לא התיחס אלי רק כמו אל מורה". 

הקו האופייני שלו – שאיפה להיות עצמאי, ועם זה אהב לעזור לאחרים. אחד הילדים לא השתלב כ"כ יפה בלימודים שלו. אפרים החליט להתחבר לילד הזה ולעזור לו. הוא הצליח. הוא היה צנוע והיה נוטה למעט את עצמו ולהרים אחרים. אהב חברה והיה פעיל בה, תרם חלק חשוב ותמיד בלי להתבלט.

• "אני מעוניין"

אפרים היה גלוי איתנו. הוא עשה הכל בצניעות, לא היה מתיעץ, אלא בא ואומר : "אני מעוניין" (לא היה אומר : אני רוצה) בדבר מסוים, והיה מבצעו. איני יודע אם היה מתחשב בדעתינו, אבל תמיד סיפר לנו לפני זה מה הוא מתכוון לעשות. תמיד חשבנו : מה שטוב יהיה לאפרים יהיה טוב גם לנו, ולא להיפך מפני שבו ראינו מה שלא היה לנו. לנו לא היתה אפשרות לחיות כרצוננו, על כן רצינו להעניק לילדים מה שלא היה לנו, ובמיוחד לאפרים שהיה הבכור במשפחה. הוא היה קשור לבית ולמשפחה. יש הרבה אהבה לילדים בבית שלנו ואפרים העריץ את אמו, כי היא נתנה לו הרבה אהבה.

• "עכשיו לא אקח ממך כסף..."

נוסף ללימודים ולעבודה בפרדס, שעשה ברצון כל יום כמה שעות, מצא פנאי לעיסוקים אחרים; בספורט – נעשה שופט כדורסל. בעת לימודיו הלך לקורס שופטי כדורסל בכפר גלעדי. גמר את הקורס והפך לשופט כדורסל בקיבוץ "עכשיו לא אקח ממך כסף, כי בעד השיפוט ארוויח 20 ל"י למשחק" אמר לי.

בערבים התמסר להדרכת-נוער בקבוצת אורן וחניכיו העריכו אותו מאוד. הוא השתדל לחנכם להבנה בשירה ובמוסיקה ועשה זאת לעתים באמצעות חידונים. וכן, יצא לזמן מה יחד עם חבר להדריך ילדים בקרית שמונה.

• פרויקה 

הוא אהב לטייל. טייל הרבה עם חברים ברגל, בטרמפים או במכונית של המשק, וידע על כל המקומות, הכיר אותם מקריאה. איני יודע איך מצא זמן לכל כך הרבה עיסוקים. היה ישן מעט מאוד. היה יושב עד 11 בלילה איתנו, אח"כ היה קם, הולך לשעתיים-שלוש למעבדה שלו, ולמחרת ללימודים או לעבודה.

 הוא היה בחור גלוי-לב, צנוע וממעט לדבר על עצמו, והיה אהוב על מכריו, שכינוהו בשם חיבה "פרויקה". הוא היה חברותי מאוד, פעיל במפגשים ובמסיבות הרבה לתרום לאירועים החברתיים מפרי-עטו - פזמונים ושירים.

• אין זמן, אבא, צריך לעבוד

היה קשור לקיבוץ. בצבא תוך כדי קרב ניסה לשכנע את אחד מפיקודיו שהחיים שלו בקיבוץ הם הרבה יותר טובים ויותר טהורים מחיי האיש בעיר. בצבא בד"כ היו לו חופשות קצרות. ניסיתי לומר לו שהוא יכול לנוח בחופשה, ואז היה אומר : "אין זמן אבא, צריך לעבוד, לעבוד ועוד פעם לעבוד. זה ביתי, ובבית אני צריך לקבל הרגשה ביתית; ואיך אקבל הרגשה כזו אם אני אשב בבית ואחרים יעבדו?"

• "אני מצטער שהלכתי לקורס קצינים"

הוא לא אהב את הצבא, אך היה נחוש בהחלטתו למלא את חובתו בשלמות ובמסירות. רצה להיות טייס אבל בגלל ליקוי בראיה לא התאים. הוא חיפש משהו מיוחד ולכן חיכה עד פברואר 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשלים קורס מש"קי-סיור, סיים קורס קציני חי"ר ונשלח להשתלמות בקורס קציני-שריון.חיפש יחידה מובחרת וכך הגיע לסיירת בתפקיד מפקד יחידת-סיור והוענקה לו דרגת סג"מ.

הוא לא היה שלם עם קורס הקצינים. באחד הימים אמר שהוא לא הולך לקורס : "ממליצים, אבל אני לא מעוניין". בסוף הלך; רצה "תיק נקי". כשנכנס התמסר לענין, השתדל כמיטב יכולתו. 

עם סיום קורס קצינים, בעת שהיה בבית, אמר "אני מצטער שהלכתי לקורס קצינים, האחריות כ"כ גדולה מעל למה שאני מסוגל". כנראה שאחת הסיבות לאכזבתו היא מפח הנפש מהמפגש עם קצינים הנחותים ממנו ביושר, בהבנת החיים ובכושר אינטלקטואלי.

• "אבא, הגיע הזמן שתבקרו את המשפחה של עדנה"

את חברתו הכיר במשק בעת שהיתה בשל"ת. לאחר שעזבה את הגרעין החלו מתכתבים והדבר הפך לאהבה ביניהם. זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, אלא חברות ממושכת והיכרות עמוקה. בשלב מסוים בא ואמר : "אבא, הגיע הזמן שתבקרו את המשפחה של עדנה" וכך נפגשו המשפחות. הם התארשו ועמדו לפני חתונה. בסיום קורס קצינים נסענו עם עדנה לטקס ושם התברר שהם החליטו להתחתן. עדנה רצה אליו ושניהם נגשו אלינו שלובי זרוע, ואז היא אמרה בצחוק : " נו, עוד מעט תהיה חתונה".

• "כל מה שאמר אפרים היה אמת. הוא היה הראשון לעשיה"

הוא היה אהוד בצבא ונרקמו בינו לבין חבריו, מפקדיו ופקודיו, יחסים מיוחדים במינם. היחס אליו היה כאל חבר ולא כאל מפקד. שרר אמון הדדי מלא בינו לבין פקודיו. היתה לו תכונה להקשיב לזולת; אנשים שדברו איתו הרגישו שהוא מקשיב להם, שהוא מתיחס אליהם ברצינות ובנכונות להבין. הוא תמיד נתן דוגמה אישית. מה שלא יכול היה לעשות בצבא בעצמו, לא ביקש מאחר. לא היה לו כושר גופני מעולה אבל תמיד הלך בראש , אפילו כשהיה חולה.

ספורי חברים

• "איזה בעיות יש היום?"

אפרים היה שונה מכל המפקדים ביחידה. היה אחד ממפקדי המחלקות החדשים.

 הוא גויס לצה"ל בתחילת 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשלים קורס מש"קי-סיור, סיים קורס קציני חי"ר ונשלח להשתלמות בקורס קציני-שריון. אחרי- כן הוצב ליחידת שריון בתפקיד מפקד יחידת-סיור והוענקה לו דרגת סג"מ. מסדרי הבוקר שלו היו שונים משל כל מפקד אחר. הוא היה מופיע בפתח החדר עם "בוקר טוב, חבר'ה, איזה בעיות יש היום?" היחס אליו היה כאל חבר ולא כאל קצין. הוא רחש אמון מלא לחייליו והיה יושב ודן איתם בכל נושא שבעולם וגם ביחס שבין מפקד וחייל. כשאמר לו פעם אחד החיילים, כי חייל מסוגל לעיתים למעול באמון שנותן בו המפקד, נפגע אפרים עד עמקי נשמתו. הוא לא מסוגל היה לתפוס שדבר כזה אפשרי. בצוותו נרקמו יחסים מיוחדים ושונים מאלה שבצוותים אחרים. נוצרה הסכמה אילמת שלאפרים אסור לשקר, על אפרים אסור להערים, אסור לאבד את האמון הרב שהוא רוחש לאנשיו. באדר היה האבא הטוב של הצוות. היה עדין ואנושי.

• "תראו כמה קשה עובדים האיכרים האלה..."

במסעות הניווט היה מצטרף לחייליו כדי לבחון את רמתם והמסע היה הופך לטיול תנועה. בכל המסעות הללו התבלטו אהבתו לנוף ולצמחיה ואופיו האנושי. פעם עברו הוא וחייליו במטע אגוזים ואח"כ בשדה אבטיחים. היה חם והאבטיחים קרצו. זו היתה הפעם הראשונה שאפרים סירב לחיילים והתעקש עד הסוף. "תראו כמה קשה עובדים האיכרים האלה כדי לגדל את הדברים האלה, ואתם באים ולוקחים" אמר. מעולם לא נתן פקודה יבשה. תמיד היה מסביר, מנסה לשכנע.

 פעם עברו בפרדס ועל האדמה היו מונחים צנורות השקיה. הוא לא הסכים בשום אופן לעבור על הצנורות או לפרק אותם ודרש לעשות עיקוף.

בקיבוצו עסק, בין היתר, בגידול דגים. "אין לכם מושג כמה אני משקיע בכל פורל ופורל וכמה זה כואב כשאתה בא בבוקר לבריכה ואחד מהם מת או נגנב" סיפר.

• הוא הנהיג ביחידתו קופה משותפת

הוא הנהיג ביחידתו קופה משותפת, לבל יוצר מצב שלחלק מהחיילים לא יהיה כסף לקנות גלידה או ממתקים ביציאות לבאר שבע או במסעות. הכסף בקופה נועד  גם להלוואות לנזקקים. הוא טיפח יחסים מיוחדים לא רק בינו לבין אנשי הצוות, אלא גם בין החיילים לבין עצמם.

• "קבלתם עונש – עמדו בו בכבוד "

קצינים אחרים בפלוגה ביקרו לא פעם את יחסו הטוב והנוח לחייליו, אבל הוא בטח בשיטתו ובצוות שלו. הוא לא סבל טרטורים והתנכלויות לחיילים. אפילו העונשים שלו היו שונים ; היה מצווה לכתוב חיבורים על נושאים מצחיקים, או שהיה מראה לעבריין כי שוב אינו רוחש לו אמון – וזה היה העונש הגרוע ביותר.

במסע העונשים בשארם אל שיך אפרים לא השתתף. הוא פשוט לא הופיע. כנראה לא הסכים עם צורת העונש ועם חומרתו. אבל אחרי שחזרו חייליו נזף בהם : "אתם לא כמו שהייתי רוצה לראותכם. מה זאת אומרת, נותנים לכם עונש ואתם חורשים עם האף את האדמה? קבלתם עונש – עמדו בו בכבוד. אין סיבה להשפיל את המבט. אל תראו שנפגעתם".

• "מתי כבר תהיו קצינים ותחליפו אותי?"

אפרים לא אהב את הצבא, אך היה נחוש בהחלטתו למלא את חובתו בשלמות ובמסירות. הוא עצמו לא שש בשעתו ללכת לקורס קצינים, אבל את חניכיו עודד ללכת לקורס כדי ללמוד, לקנות ידע ומיומנויות חדשים. בזמן הקורס היה אומר : "מתי כבר תהיו קצינים ותחליפו אותי?" הוא לא זכה לזה. 

ביום 9.10.1973 לחם אפרים כמפקד נגמ"ש בסיירת, באזור בוקעתה שברמת-הגולן, יחד עם יחידתו, שהדפה התקפה של הסורים וחילצה פצועים. הסיירת נתקלה במארב מצויד בנשק נ"ט והנגמ"ש של אפרים ושני נגמ"שים אחרים חיפו על חבריהם לשם חילוץ הפצועים. בקרבות עמד בצריח המפקד בעת שחש אפרים לחלץ את חבריו מנגמ"ש פגוע, פגע כדור בראשו. למרות הפגיעה הקשה בראשו הספיק עוד אפרים לומר שכואב לו הראש והוריד מעצמו בכוח את החגור ואת החולצה. היציאה היתה חפוזה. אנשיו של בדר רצו להצילו בכל מחיר. הם פשוט לא יכלו לשאת המחשבה שהוא עלול למות. הוא מת מפצעיו ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ הגושרים. השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.