סגן אורי מור יוסף

פרטים ביוגרפיים

דרגה : סגן

נולד : י"ט בטבת תשי"ג, 6.1.1953

שמות הורים ואחים : גאולה ומרדכי,   שלמה, מיכל ואיתן. .

גר : ירושלים 

בית ספר : בית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים

נפל : י"ג בתשרי תשל"ד, 9.10.1973

הנצחה : צילומים, ספר תורה על שמו בביהכ"נ בסנסנה

              טורניר כדורסל לזכרו במשך כמה שנים.  

ספורי משפחה

• פעילות בשבט הצופים "מודיעין"

אורי למד בבית-הספר העממי על-שם לוריא עד גמר כיתה ו', ומכיתה ז' ועד לסיום לימודיו בבית-הספר התיכון, למד בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. אורי היה תלמיד קשוב ופיקח, אך נמנה עם הבינוניים בכיתתו. אמר על כך אחד מחבריו כעבור זמן: "כנראה שהיה חסר משהו למורינו בבית-הספר התיכון, שאת התלהבותו של אורי לתנועה ולצבא, לא הצליחו להדביק ללימודים". לתנועת הצופים הצטרף כשהיה תלמיד בכיתה ה'. הוא החל את דרכו כחניך בגדוד "לביא-יובל" והצופים "נכנסו לו לדם". הוא היה פעיל בועדות השונות, ובמחברת הגדוד היה תמיד ברשימת חברי המועצה. בהיותו בסוף הכיתה החמישית בבית-הספר התיכון, החל להדריך קבוצה בגדוד "החורש" ומשעלה לכיתה השישית כבר היה מדריך-גדוד. אורי התייחס לתנועה ברצינות רבה. ההדרכה הייתה לגביו חובה, עבודה רצינית ולא שעשוע. הוא הקפיד על הופעה בבגדי חאקי ודאג שהפעולות תהיינה מוכנות מראש. לקבוצתו הראשונה קרא "ירמי", על שם ירמי מהצנחנים, שהיה מעריצו ימים רבים.

• אהוב על הכל

אורי היה אדם חם ומשפחתי, היה קשור מאוד אל בני משפחתו, ובעיקר אל אחיו ואחותו. היו להם הרבה אהבות משותפות ולכן בילו את מרבית זמנם הפנוי יחדיו. עם אחיו הגדול למד באותו בית-ספר תיכון והיה חבר באותו שבט צופים, ואת אחיו הקטן נהג לקחת עמו בסיוריו הרבים בפינות החמד של ירושלים. שני אחיו העריצו את המרץ הרב התוסס בו, שתמיד ניצל אותו כדי לעזור לזולת. עם זאת מעולם לא שמעו מפיו דבר כגון: "אין לי זמן", או "עכשיו אני עסוק", להיפך עשה הכל בשביל המשפחה.

נתמזגו באישיותו רצינות עם עליצות וקשיחות עם רגישות. הוא היה רגיש מאוד לערכים כגון צדק, יושר ושוויון. מגיל צעיר נאלצו כל ילדי השכונה לשחק על-פי כללים אלה, אחרת לא ניאות לשחק אתם, וכיוון שהיה אהוב על הכל, מלאו את רצונו ובלבד שישחק עמם.

• "אז מה אם רע עכשיו? בטח יהיה טוב"

מורה שלו כתב להוריו: "אני מרבה לחשוב על אורי ובכל פעם עומדת לפני עיני תמונה של בחור נפלא מכל הבחינות. הוא היה מוכשר, בעל ידיעות רחבות והתעניינות אמיתית. גם היה צנוע, נעים הליכות ומקובל על הכל. כולנו אהבנו אותו מאוד והערכנו אותו. אורי היה יקר לי מאוד". זה בדיוק היה הרושם והזיכרון שהשאיר בכל מי שפגש בו. צנוע ושקט ומלא אהבת הבריות. אוקי חברו מספר על "צדיק אמיתי, שמעולם לא ויתר לעזור לחבר, לידיד, לסתם אדם ברחוב, לכולם..."

בבית הספר ידעו כולם כי על אורי אפשר לסמוך. בצופים היה ברור בכל המסעות והטיולים כי אורי ידאג לכל – ולכל אחד בנפרד, אם בהכנת אוכל לכולם, אם בהושטת יד בטיפוס על הר. בפשטות עזר, בענווה ובצנעה רבה. מעולם לא סיפר או דיבר על האנשים הרבים, שידו הגדולה והמוצקה עזרה להם. היו בו בו טוב לב ויכולת הענקה אינסופית.

חבר מספר איך סחב אותו אורי במסעות ארוכים, בנות משותקות מאיל"ן מספרות כי איבדו את הטוב שבחברים. "אז מה," היה אורי אומר , "אז מה אם רע עכשיו? בטח יהיה טוב" ואפשר היה לסמוך על בחור שכזה, בבטחון מוחלט, בעיניים עוורות.

• אהבות

אורי שיחק בכדורסל בקבוצת "הפועל" ירושלים ובמשך הזמן אף שימש בתפקיד ראש-הקבוצה. לכן, לאחר מותו אחת הדרכים להנצחתו היתה משחקי ליגה בכדורסל במשך כמה שנים.

אורי מאוד אהב טבע וטיולים במיוחד לטייל בירושלים.

בנוסף, התעניין מאוד בתולדות ארץ ישראל ועם ישראל וקרא הרבה בתחום זה. ברבות הימים נעשה מומחה ובקי במהלכי קרבות במלחמות ישראל וידע פרטי פרטים על מעללי יחידות מובחרות בצה"ל. כשהגיע מועד גיוסו לא היה לו ספק לגבי הדרך שיבחר בה.

לאחרונה, היתה לו חברה בשם ורדה.

היתה בו שמחת חיים גדולה – ריקודי ההורה הסוערים בצופים, הקול הערב שהיה מנעים ומצחיק את כולם במסיבות, האופרטות הרבות שחיבר בצבא ובסיומי קורסים ומעל לכל – הצחוק המהדהד המפורסם שלו שהיה מדביק את כולם, כי אי אפשר היה אחרת.

• אור גדול של אמונה

יותר מכל, היתה משכנעת ועמוקה אמונתו. אורי אהב זמירות של ערבי שבת וחג והפליא בשירה בבית הכנסת. בעקשנות רבה ונגד הזרם (כי למד בתיכון ליד האוניברסיטה ורוב חבריו חילוניים), המשיך להאמין ואף התחזקה בו אמונתו. שום כח בעולם לא רפה את ידיו – וביום הכיפורים האחרון, צם כל היום בשעת הקרב. דמות גבוהה ותמירה, של פרצוף מחייך, בלורית פרועה ועיניים מלאות הבעה – קצת נוגות העיניים ואור גדול של אמונה יוקד בהן.

בטקסי יום הזכרון היה אורי הגבוה והזקוף מדליק את נר הזכרון. היה נושא בדממה לפיד, והוא שהזכיר לחבריו כי יש לתת כבוד לנופלים. היה עומד על הבימה בבית הספר וחבריו האמינו לו בלב שלם כשקרא :"והיה באחרית הימים לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". עוד לא ידע : הוא עוד חוליה בשרשרת מופלאה.

• "הכל היה בסדר, אין בעיות"

ממכתבו של אחיו אליו : "אף פעם לא ספרת על חייך בצבא ותמיד "הכל היה בסדר, אין בעיות". אותי עוד היית משתף בבעיות פיקוד שהיו לך, אך אמא ואבא לא ידעו על כך דבר. תמיד ידעו כי אתה טוב ואפילו מצטיין (הרי אי אפשר להתחבא במסדר סיום כשאתה חניך מצטיין פלוגתי) אבל יותר מזה לא ידעו. הם לא ידעו כי השקעת את כל אשר לך בחינוך דור של חיילים טובים, מאומנים וציוניים.

הבעיות בצבא המשיכו להטריד אותך בבית – אף כי מיד עם בואך היית פושט את המדים ולא נשאר בהם שניה מיותרת – ובזאת נוכחתי אני כשבאת אלי וספרת על בעיה עם חניך שסירב פקודה או על שיחה עם המח"ט שהשקפותיו בנושאים מסוימים לא נראו לך. לא יכולת לעבור לסדר היום על שום דבר ולא יכולת להעלים עין משום דבר שאינו כשורה.

כל מאמציך לחינוך חייליך נשאו פרי. כולם העריכו אותך, כולם אהבו אותך וכולם הלכו אחריך בעיניים עצומות ובאמונה עיוורת עד הסוף. כואב שזה היה הסוף."

ספורי חברים

• חייל מצטיין לאורך הדרך שעשה בצבא

אורי גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1971, והתנדב, בעקבות אחיו הבכור, לסיירת שריון. לאחר הטירונות, עבר קורס-יסוד בסיור, וכיוון שהצטיין כסייר, נשלח מיד לקורס מש"קי-סיור. למרות שאחיו היה מפקדו הישיר בקורס זה, הקפיד אורי שלא לתת פתח כלשהו לאפשרות, שיעזר על-ידי אחיו. לאחר שסיים את הקורס בהצלחה רבה, חזר ליחידת-האם שלו ומיד הכירו מפקדיו בעובדה, שנוסף על היותו חייל מעולה, הרי הוא מסוגל גם להיות מפקד מצוין. הוא הגיע לפלוגה בזמן שאנשיה עשו בכנרת מס' ימים. הזכרון הראשון ממנו הוא של סג"מ צעיר עם כיפה על הראש וכנפי סיור על החזה. הוא היה חייל מצטיין לאורך כל הדרך שעשה בצבא. הוא סיים תמיד כחניך מצטיין, בטירונות, בקורס סיור, בקורס מש"קים  ובקורס קצינים. חבריו לנשק מספרים שהוא היה טוב בכולם, כחייל וכאדם. לא הכירו אדם כל כך שלם בגיל 20.

• רצה שהצוות שלו יהיה הטוב ביותר

אורי מור יוסף לא היה מפקד קל לחייליו, לא משום שקשה היה באופיו, אלא משום שבדרך זו סבור היה שיש לחשלם ולהפכם לחיילים מעולים, ליחידה לוחמת ברמה גבוהה. בקורס מש"קים כשקיבל צוות לידיו, החליט להפוך את צוותו למשהו מיוחד, יוצא דופן, שיהיה תואם לסגנון שלו. הוא רצה שהצוות שלו יהיה הטוב ביותר, והוא הגשים זאת בדרך הקשה. היחסים איתו היו מורכבים ועשויים מרגשות מעורבים.

המסדרים שערך היו הקפדניים ביותר והוא לא ויתר כהוא זה. מסוגל היה לערוך מסדרים נוספים עד שכל פרט היה במקומו. הוא היה עקשן. הציב לעצמו מטרות מסוימות ולא היה זז מהן. הנשק חייב היה להיות נקי, כל פריטי הציוד במקומם, הביצועים באימונים ובסדרות חייבים היו להיות מושלמים. הצוות שלו היה ממלכתו. לא ענין אותו מה מתרחש בצוותים אחרים. כשהיו חניכיו באים אליו ואומרים :"תראה, אורי, כל הצוותים כבר ישנים, היתה להם רק חצי שעה של ריצה" היה משלח אותם. הוא קבע לעצמו את הסטנדרטים שלו ולא ירד מהם.

• חלק פעיל מהצוות 

הוא אמנם דרש מאחרים, היה קיצוני בקפדנותו, היה יורד עד לפרטים הקטנים ביותר, אך לא לפני שדרש מעצמו. קשה היה לבוא אליו בטענות, משום שבכל היה הטוב ביותר ותמיד היה נוטל חלק פעיל באימונים המפרכים. הוא לא היה מהקצינים העומדים בצד ומסבירים מה לעשות, אלא חלק פעיל מהצוות. הוא רץ עם כולם, סחב פצועים עם כולם, התעמל עם כולם והפגין כושר מעולה.

רק אחרי מותו, כשבקרו חניכיו אצל הוריו, התברר כי כל הזמן סבל אורי מכאבים חזקים ברגלו (בעת שהיה הוא עצמו בקורס סיור שבר אורי את קרסולו והיה מגובס מס' חודשים).

גם בחומר העיוני היתה לו שליטה מעולה. הוא ידע וזכר כל פרט וקשה היה להביכו בשאלות קשות.

• הדת, הציונות, המדינה והצבא ערכים מקודשים

הוא היה האדם היחיד כמעט שהכירו חבריו, ששאף להרבות להבין את הזולת ככל היותר. היה לו זכרון פנומנלי. הוא ידע את הרקע האישי של כל חייל ואת בעיותיו, ובצד האימונים הקשים שכפה על חייליו היה דואג להם בכל. בכל הקשור בצדק וביושר היה נוקשה ובלתי-מתפשר. אי אפשר היה לבוא אליו בטענות, מפני שהיה מפקד צודק וישר. כל מה שעשה, עשה מתוך אמונה שלמה שזוהי הדרך הנכונה להכשיר אנשים לפעול נכון וטוב בעת הצורך.

הדת, הציונות, המדינה והצבא היו בשבילו ערכים מקודשים ; אורי היה שומר מצוות וציוני מאמין. הוא היה מיוחד בין "החברה", משום שהיה דתי יחיד בין חילוניים, אבל הדבר לא הפריע לו - הוא דרש מעצמו ולא מאחרים. תמיד השתדל לקיים את המצוות, אך לא השתמש בהן כתירוץ להתחמקות מחובות. הוא היה הסמכות הדתית של הפלוגה. החיילים הדתיים היו פונים אליו בכל בעיה שהטרידה אותם. הוא היה מארגן להם מניין. היה דואג להם, אוסר ומתיר.

• בשלושת ימי המלחמה ממש אהבנו אותו

במלחמה הכירו לפתע חניכיו שהיו עתה לחבריו בקרב, אורי אחר, שונה לגמרי. פתאום התגלה האדם המסור, הטוב, המוכן להקריב הכל למען אנשיו. עם פרוץ הקרבות השליך את כל הגינונים הצבאיים שהקפיד עליהם בעת הקורס והיה לחבר קרוב. "במשך הקורס הערכנו אותו, ידענו שהוא משהו מיוחד, אבל לא אהבנו אותו" סיפר אחד מחניכיו "בשלושת ימי המלחמה ממש אהבנו אותו".

ביום הכיפורים המשיך לצום. את החבילה ששלחה לו אמו פתח וחילק לאנשי הנגמ"ש שלו, אבל הוא בעצמו לא אכל, רק ביקש : "השאירו משהו, שלא אמות ברעב אחרי הצום". ואכן בצאת הצום, חילק לצמים וופלים. אורי דאג לחייליו כאם מסורה, שלא יוציאו ראשים ללא צורך, שלא יסתובבו בשטח.

במלחמה השתתף אורי בקרבות הבלימה ברמת הגולן, כמפקד מחלקת סיור. הוא היה יחד עם אמיר אבנור בקבוצת מפקד החטיבה ותחת פיקודו. הפעם הראשונה שאורי הפר פקודה היתה במלחמה, כשבלי רשות המח"ט מיהר, יחד עם אבנור, לשטח שבו נתקעה היחידה במארב, כדי לחלץ נפגעים. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נתקלה מחלקתו במארב נ"ט ואורי נפגע פגיעה ישירה ונהרג.

הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבהר-הרצל.